על אוסקר ועל ג'וני ועל אבא שלי מפגש ראשון עם גורילות הרים 

על מפגש עם גורילות ההרים

הרי וירונגה ורובנזורי היו שמות, שנקשרו אצלי, מאז ילדותי הרחוקה, בעלילות הגבורה של האנגלים האמיצים - מגלי הארצות, מחפשי היהלומים של שלמה המלך, שנצחו את כל הרשעים ואוכלי האדם בדרך ולבסוף יצאו בשלום מן הג'ונגל כדי לחזור עטורי תהילה לאנגליה.
רציתי גם. ידעתי אמנם שאוכלי אדם לא היו שם מעולם, שרשעים היו רק האנגלים, שאת היהלומים (ולא של שלמה המלך) הם והצרפתים והבלגים שדדו ועדיין ממשיכים לשדוד ורק משבגרתי, למדתי שיערות הגשם על הרכס הוולקאני הזה, באוגנדה, קונגו רואנדה ובורונדי, הם המקלט האחרון – ולדאבון הלב, המאד פגיע – של גורילת ההרים. מאז לא זו בלבד "שרציתי גם", אלא שההרים והיער ושוכניו, הפכו לחלום אמיתי, שמאז החל להפציע בחיי, כבר מימשתיו יותר מפעם אחת.
וכמו בסיפורים, המפגש הראשון עם גורילות ההרים בלב היער, הוא זה שהותיר את חותמו והוא זה, שבגללו חזרתי שוב – ועוד אחזור.
הריינג'רים החמושים, שהיו עד לא מזמן רוצחי גורילות מומחים, הוליכו אותנו חרישית בתוך הג'ונגל. מדרך הרגל היה נורא למדי – טרשי בזלת צעירים ומחודדים, שבגלל כיסוי הצמחיה הסבוך אי אפשר היה לראות היכן המקום הנוח. גם אם הקרקע היתה נראית, מן הסתם לא היינו מוצאים עשרה סנטימטרים מרובעים נוחים. חשבתי בלבי שאם גורילות – שהן החיות הדומות לנו ביותר לבד מן השימפנזים – מסוגלות להתמודד עם קרקע נוראה כזו, אז גם אנחנו. לא חלפו אלא כמה דקות, עד שהיה ברור שגורילה יכולה יותר. הרבה יותר. לפחות בעניין הזה...... הריינג'רים אמרו שעד לפני זמן קצר הם היו מוכרים כפות ידיים מיובשות של גורילות, כמזכרות לתיירים. הם לא ספרו מאום על הרצח של דייאן פוסי (חוקרת הגורילות ו"גיבורת" הסרט הנודע – "גורילות בערפל"), אבל בתחנת היציאה למסע אל הג'ונגל, עוד הספקתי לשמוע שהם החרימו והצילו ממוות תינוק של גורילה, שאת אמו רצחו אנשים שהם מכירים....
בימי חיי לא ראיתי גורילה חיה. גם לא בגן חיות. אחרי כשעתיים מתישות בג'ונגל, מזיע את נשמתי מכל נקבובית אפשרית בגופי הדואב, נעקץ על ידי חרקים ורמשים, שאיני יודע כיצד הגיעו גם למסתורים החבויים ביותר של מה שתיכף – כך הרגשתי – תהיה נבלתי, העזתי להרהר בעובדה העגומה, שיכול להיות שגם היום הזה יהיה כאלפי הימים שקדמו לו, נטול גורילות. הריינג'ר שהלך לידי הסביר, שאתמול הן היו פה, אבל הן עוברות ממקום למקום.
בוודאי, הרהרתי בפסימיות של חזרזיר מ"פו הדב", היו פה ועכשיו כבר לא. המרחבים האין סופיים של היער, התלילויות הבלתי אפשריות של הרכס והסבך הבוצי, היו התפאורה לסצנה, אשר לאט לאט הבשילה בלבי, היא סצנת הכשלון. לא רק בשל כך שלא ראיתי גורילות למרות התכוונות והכנות במשך חצי שנה קודם ליום הזה, אלא גם "מה יגידו?"....
בעודי בונה את נאום הכשלון, עצר הריינג'ר והראה על הקרקע ערימה חומה ונוצצת ועמוסה בזבובים. "זה של הגורילה" אמר בשוויון נפש. "הם לא רחוקים". כיוון שכבר הייתי מעבר לשלב ההשלמה עם הכשלון, הייתי מוכן אף להתבדח בנאום המתוכנן, על כך ש"היום היתה לי הצלחה צואולוגית". שמחת עניים ממש. עוד דקות עברו, שנראו שוב כשעות ארוכות והריינג'ר הראה ערימה קטנה ומשוטחת של עלים סדורים באופן לא טבעי ואמר שזה קן לינה של הגורילות. שום דבר בטון הדיבור שלו לא רמז על מה שהתרחש אחר כך.
היינו במעמד הזה שישה איש ואתנו הריינג'ר, שתפקידו היה לא רק להוליך אותנו, אלא גם להשגיח שלא נקיים שום מגע גוף עם הגורילות. יש להן אותן רגישויות כמעט כשל האדם, אך הן אינן מתחסנות ב"טיפת חלב" או במרפאת בית הספר, ולכן אנו, המחוסנים, הופכים עבורן לפצצות מתקתקות ושורצות וירוסים וחיידקים קטלניים. אסור לגעת וזהו !!
הריינג'ר הורה באצבעו על פיו ובידו השניה אותת לנו להתקרב לאט לאט. "הן כאן" אמר. כלומר – "אני רואה את התנועה שלהן בסבך". לנו, הזרים נראה הסבך אותו סבך כמו קודם. נטול שמץ של גורילות ....
החבורה הקטנה הלכה קדימה ואני פיגרתי מעט, כדי להכין את המצלמה ל"ירי מהיר" אם יהיה צורך. כששמעתי רחש חזק בסבך שמשמאלי הרמתי גם את עיני וכמעט שפלטתי צעקה לא אחראית. גורילה צעיר, בן כשלוש, ישב בתוך הסבך ולעס עלים בהנאה ובריכוז של תינוק שמשחק עם צעצוע חדש. הוא הביט בי בעיניו האנושיות והטובות ולא גילה שום רמז לאי נחת מקיומי במחיצתו. היינו שניים. רק הוא ואני. הוא לעס והתבונן ואני ולא ידעתי את נפשי. המרחק בינינו לא הגיע אפילו לכדי מטר אחד והייתי יכול להריח אותו. כמעט שנתבלעה דעתי מרוב אושר ולא שמתי לב כלל, שחברי והריינג'ר נעלמו בסבך, מבלי לשער איזו חווית חיים אני עובר עכשיו. בעודנו עסוקים בהתבוננות הדדית דחף אותי מישהו בגבי בחזקה. הסתכלתי לאחור ובהרף עין של מחשבה תהיתי, מדוע הגורילה הצעיר לא עשה שום סימן שהוא רואה מישהו מאחורי. הדוחפת היתה גורילה בוגרת, שהפרעתי לה במשעול הבוקר שלה. היא נעה חרישית במשעול הדקיק שבסבך וכל שראיתי הוא את אחוריה המופנים אלי. הבנתי שהיא הולכת למקום שבו אוכל אולי למצוא את חברי. "ואם לא" חשבתי, "אז זו הבעייה שלהם ושל הריינג'ר ולי יהיה מה לספר.....". הלכתי אחריה והיא, אפילו לא זכתה אותי במבט. תוך דקות, אכן, הגברת השחורה הצטרפה למשפחתה. אני מצאתי את חברי והבנתי מדוע הריינג'ר לא התעכב כלל במקום שבו ניסיתי לפלרטט עם הגוריל.
תשע גורילות בוגרות ומתבגרים, שני תינוקות ואב אחד, ענק – עם גב כסוף לחלוטין – התגודדו בקרחת יער זעירה בלב היער. האב שכב על בטנו והתבונן בנעשה : משפחתו האוכלת, נחה, משתעשעת ואנחנו, קרוביו חסרי הפרווה והצבע, עומדים לידם ונטרפים מעוצם ההתרגשות. כל מילה שמישהו ניסה לנשום החוצה, גררה תגובת סימנים נזעמת של האחרים : "ששששש".
לאבא קראו אוסקר. הריינג'רים הכירו אותו מזמן. היו שמות גם לאמהות ולמתבגרים, אלא שלבד מן השם מרגריטה, אינני זוכר אף אחד. אחד משני התינוקות, שפרצופיהם היו הדבר המתוק ביותר שזכור לי מעודי – ג'וני – ניתק מאמו הדואגת שלוותה את צעדיו במבט פולני לחלוטין, טיפס על ליאנה ארוכה, גלש עליה לכיוון חולצתה הפתוחה של אחת מאתנו וניסה לשלוח את ידו אל הציצים המנומשים שלה. הריינג'ר מנע את זה ממנו בעדינות (מחלות, זוכרים?....) ואמו נהמה למטה וחבטה בכף ידה בקרקע. הצוציק הגיע אליה לקריאתה ומייד חטף ממנה סטירה. והוא, כמו כל מניפולטור קטן במשפחה, רץ ביללות לאבא הגדול ששכב על בטנו. ג'וני עלה על גבו של אוסקר, קיבל ממנו ליטוף קל וחזר מייד - מעודד מניחומו השקט של האב כסוף הגב - אל הליאנה המשתרגת מעל ראשינו. שוב גלש עליה לכיוון החזה הנשי-האנושי שהציץ מן החולצה ושוב האמא המוטרדת קראה לו בנהימה שקטה כדי שוב להוריד עליו זאבטה איומה ששיגרה את הפרחח הקטן אל האב המנחם .....
המשחק הזה חזר על עצמו עוד פעם ואני בינתיים החלטתי, שייקוב הדין את ההר, אני את אוסקר אצלם ב"קלוז אפ". נשכבתי על הארף מולו כדי לא להיות לידו גבוה ממנו. הייתי מוכן בכל רגע להטמין את ראשי בקרקע כאות כניעה מוחלטת, אם הוא יחליט פתאום להתנהג כמו קינג קונג. לא היה שום צורך במחווה הזו. אוסקר הסתכל בעיניו החומות והעמוקות הישר אל עדשת המצלמה. את ראשו העצום הוא השעין על כף ידו ואני ראיתי את תמונת אבי, רחוקה בערפל של ילדותי, מתבונן בי באותה תנוחת ראש על היד, עם אותו חום עמוק בעיניים ועם ארשת רצינית וסקרנית. שוב אבדתי את נשימתי מהתרגשות.
כשזחלתי לאט לאחור, אוסקר כסוף הגב התרומם על ארבעותיו, הסתובב בנחת ובאיטיות אל הסבך ונעלם בו בשקט. כל משפחתו נעה אחריו עד שהאחרון בהם, שכאילו "סגר" על האם הפולניה וג'וני, התינוק הפרחח, נעלם גם הוא חרישית בין העלים הכהים.
אחר כך חזרנו על עקבותינו. המפגש הזה שקע בכולנו עמוק ורגיש.
ראיתי אחרים תחתיו. ראיתי שוב, תינוק בחיק אמו, שהגנה עליו באמצעות עלה גדול מפני מטר סוחף, עצמת הביטוי בפניה של האם הרטובה היתה לא פחות מרגשת מזו של אוסקר. אותו אבל, וגם את ג'וני הפוחח ואת כל אחיו ואמותיו, לא ראיתי עוד.
כשפרצה המלחמה הנוראה ברואנדה, אוסקר נהרג ואינני יודע מה עלה בגורל משפחתו.